שבוע שעבר הקלטתי פרק חדש בפודקאסט אחרי 6 חודשים שלא צילמתי. הייתי מופתע שעברה חצי שנה! במדינה כמו שלנו, הזמן טס, וחודש מרגיש כמו שבוע, לפחות בשבילי. בעיניי, הקלטנו פרק חשוב, כי הוא מסמל תחילתה של תקופה חדשה (אולי) בתחום הכלבנות בארץ. לפני כחודש פנה אליי אלעד רצאבי, הדובר של ההתאחדות הישראלית לכלבנות (ההי"ל) ובדק
אני לא בטוח שאיי פעם שיתפתי, שקיבלתי עזרה נפשית בגלל הקשיים שהיו לי עם לולי. באותה תקופה כבר קיבלתי עזרה נפשית בגלל תקופה דיכאונית, שלא קשורה אליה, אבל סמוך לזמן שהיא הגיעה, חלק גדול מהמפגשים עם המטפלת עסקו בחרדה ובלחץ שלי מהגידול שלה. לולי הגיעה אליי בגיל 10.5, חרדתית מאוד, תוקפנית מאוד לאנשים, כלבים, ילדים וכל
לפני 3 שבועות החלטתי לקחת לאומנה גור בן 4 חודשים מהכלביה העירונית ברעננה והחיים שלי דיי התהפכו. ובשבועות האלה התחדדו לי 2 הבנות משמעותיות לגבי גידול גורים בעולם של היום. הראשונה – וואו איך החיים מתהפכים ברגע שמגיע גור! הפעם האחרונה שגידלתי גורים הייתה לפני 16 שנה עם פפו ולאקי, אבל היו לי עוד 3
הייתי צריך לתת את כולי כל יום בשביל לולי ואני מודה על כל רגע בדיעבד. היה קשה. אבל היא החזירה לי פי 1000 יותר מכל מה שנתתי לה. לא היה מצב שהייתי יוצא לטיול עם לולי ונותן 99%. רגע אחד בטלפון, לא שם לב בפניות רחוב, לא עובד על איפוק מול כלבים, לא מקבל אורחים
תתפלאו לשמוע, אבל אתם יכולים ללמד את הכלב שלכם התנהגות מבלי באמת ללמד אותה. אני יודע, זו הצהרה מוזרה. אני אסביר. ברוב המקרים, כשאתם ניגשים ללמד את הכלב משהו, אתם נעולים על התוצאה. אתם רוצים שהוא יישב "בפקודה" או שיישכב מיד כשאתם אומרים "ארצה". הבעיה היא שהמרדף הזה אחרי הביצוע המושלם מייצר המון לחץ. לחץ עליכם, ובעיקר לחץ
ישבתי איתה בסלון, היו לה 5 כלבים ולא כולם הסתדרו בינהם וכבר היו ריבים רציניים ופציעות. הכל התחיל כאשר היא אימצה כלבה חדשה, סופר רגישה, שתלטנית למרחב שלה, חסרת ביטחון ומאוד ריאקטיבית. לכל אורך הפגישה הכלבה לא הפסיקה לזוז, לא הפסיקה לנבוח והתישה את שנינו וככה היא התנהגה לאורך כל היום. בשלב מסויים ביקשתי מלקוחה