אני עובד המון שעות מהבית, ובשנים האחרונות כמות השעות עלתה ככל שהצוות הלך וגדל. אז למה הכלבים שלי רגועים כאשר אני יוצא מהבית ולא מפתחים חרדת נטישה? אחת הבעיות הכי נפוצות היום, בגלל המעבר לעבודה מהבית והמלחמות שמאלצות אותנו להיות בבית המון, היא הקושי של הכלב להישאר לבד. שימו לב שלא כתבתי "חרדת נטישה" (ח"נ). מכיוון,
כאשר ציון הגיע אליי בגיל 4 חודשים הוא פחד מנביחות של כלבים. ברגע שהיה שומע נביחות הוא היה קופא על הרצועה ואם היה בתוך גינת כלבים הוא היה מנסה לברוח. בהרבה מקרים הוא לא רצה לקחת חטיפים אז לא ממש הייתי יכול לעשות לו קישור חיובי לנביחות וכל מה שנשאר לי היה לחכות שהוא ירגע
מכירים את המבט המושפל שהכלב נותן לכם כשאתם חוזרים הביתה ומגלים שהנעל האהובה עליכם נהרסה? רובנו גדלנו על המחשבה שכלב מרגיש אשמה או שהוא מבין שהוא עשה "משהו רע". האם כלבים באמת מרגישים אשמה? – אם כן, זה אומר שכלבים הם חיות מוסריות, שיודעות להבדיל בין מה מותר ומה אסור לפי הערכים של בני אנוש.
שבוע שעבר הקלטתי פרק חדש בפודקאסט אחרי 6 חודשים שלא צילמתי. הייתי מופתע שעברה חצי שנה! במדינה כמו שלנו, הזמן טס, וחודש מרגיש כמו שבוע, לפחות בשבילי. בעיניי, הקלטנו פרק חשוב, כי הוא מסמל תחילתה של תקופה חדשה (אולי) בתחום הכלבנות בארץ. לפני כחודש פנה אליי אלעד רצאבי, הדובר של ההתאחדות הישראלית לכלבנות (ההי"ל) ובדק
אני לא בטוח שאיי פעם שיתפתי, שקיבלתי עזרה נפשית בגלל הקשיים שהיו לי עם לולי. באותה תקופה כבר קיבלתי עזרה נפשית בגלל תקופה דיכאונית, שלא קשורה אליה, אבל סמוך לזמן שהיא הגיעה, חלק גדול מהמפגשים עם המטפלת עסקו בחרדה ובלחץ שלי מהגידול שלה. לולי הגיעה אליי בגיל 10.5, חרדתית מאוד, תוקפנית מאוד לאנשים, כלבים, ילדים וכל
לפני 3 שבועות החלטתי לקחת לאומנה גור בן 4 חודשים מהכלביה העירונית ברעננה והחיים שלי דיי התהפכו. ובשבועות האלה התחדדו לי 2 הבנות משמעותיות לגבי גידול גורים בעולם של היום. הראשונה – וואו איך החיים מתהפכים ברגע שמגיע גור! הפעם האחרונה שגידלתי גורים הייתה לפני 16 שנה עם פפו ולאקי, אבל היו לי עוד 3