לאחרונה ישבתי לקרוא 200 תשובות שמילאתם בסקר האילוף וההתנהגות שלנו.
קראתי כל תגובה. כל תסכול, כל קושי מול הסביבה וכל חלום שלכם לגבי היום שבו תוכלו פשוט לטייל ברוגע עם הכלב או לקחת אותו לכל מקום.
והאמת? התשובות שלכם חשפו מציאות כואבת שאף אחד כמעט לא מדבר עליה בתחום האילוף.
אז בואו נשים רגע כמה דברים על השולחן, כי חשוב לי שתבינו למה מה שניסיתם עד היום לא עבד, וחלק מהסיבות הן באחריות שלכם (וחלק באחריות שלנו).
קחו נשימה עמוקה ויאללה,
נתחיל מהניסיון לפתור את הבעיה לבד.
חלק גדול מכם סיפר שניסיתם לקרוא מדריכים ברשת, קניתם קורסים דיגיטליים כלליים והתייעצתם בקבוצות פייסבוק. זה מראה על אכפתיות ענקית מצידכם.
אבל כשיש לכם כלב שסובל מריאקטיביות, וחרדה שתמיד כוללות הצפה רגשית, לחבר פיסות מידע מכל מיני שיטות ועצות של אנשים זרים, זה מתכון לבלבול.
זה יוצר חוסר עקביות שרק מלחיץ את הכלב יותר. אי אפשר לפתור בעיה התנהגותית עמוקה דרך טיפים אקראיים שאספתם מעשרות מאלפים.
האמת הכואבת היא, שאתם טובעים בים של עצות גנריות. ניסיון לחבר פיסות מידע אקראיות לכדי שיטת טיפול לכלב שסובל מהצפה רגשית אינו מוביל לפתרון, אלא יוצר בלבול מעכב אצלכם ובעיקר אצל הכלב.
התובנה: תפסיקו לצרוך תוכן על אילוף מהמון מאלפים, זה רק משגע אתכם, תיצמדו ל-2-3 מאלפים באותה גישה, שאתם מתחברים אליהם וזה כבר יעשה הבדל משמעותי לטובה.
נמשיך,
ראיתי גם כמה קשה לכם בחוץ מול אנשים אחרים.
כשהכלב נובח או משתולל ברחוב, הבושה והלחץ ממה שהסביבה תגיד או תחשוב פשוט משתלטים עליכם. כל מה שאתם רוצים באותו רגע זה שהכלב ישתוק, כדי שאף אחד לא יעיר לכם.
וזו תובנה שחשוב לי שתיקחו איתכם.
כשאתם בלחץ מהסביבה ורק רוצים שהסיטואציה תיגמר, הכלב שלכם קורא את המפה הרגשית הזו באופן מיידי. הוא מרגיש שאתם במגננה, וזה רק מוכיח לו את מה שהוא כבר חושב: העולם בחוץ הוא אכן מקום מסוכן שצריך להתגונן מפניו.
במקום לנווט את הכלב ברוגע, אנחנו מוצאים את עצמנו מנהלים את הבושה שלנו ואז מקבלים החלטות גרועות עבור הכלב והטיפול ההתנהגותי.
תובנה: אם אתם מרגישים בושה ואשמה בכל פעם שאתם עם הכלב ליד אנשים אחרים חשוב מאוד שתטפלו בה, בעצמיכם ולא תתנו להן לנהל אתכם.
ומה קורה כשכבר פונים לאנשי מקצוע?
הרבה מכם שיתפו שעבדתם עם מאלפים בשיטות מסורתיות המשלבות שימוש בתיקונים נוקשים, משיכות ברצועה ודרישה למשמעת נוקשה.
חלקכם סיפרתם שזה עזר בהתחלה, אבל מהר מאוד המצב חזר לקדמותו ואפילו החמיר וזו הייתה הסיבה שהחלטתם לפנות לאילוף חיובי יותר.
ויש לזה סיבה פסיכולוגית מאוד ברורה.
כשכלב נמצא בסטרס קיצוני ובהישרדות, הוא לא פנוי ללמוד פקודות כמו "שב" או "רגלי". לבקש ממנו לשבת או לנסות לתקן אותו בכוח כדי שיציית בזמן שהוא מוצף לגמרי, זה בדיוק כמו לבקש מאדם בהתקף חרדה לפתור תרגיל בחשבון.
התיקון ברצועה אולי ישתיק את הכלב לאותו רגע מתוך פחד, אבל הסטרס רק נדחס פנימה עמוק יותר. וכמו סיר לחץ, בסוף הוא יתפרץ החוצה בעוצמה חזקה הרבה יותר.
תובנה: המיקוד חייב להיות על ויסות רגשי ואיפוק מול טריגרים, האילוף חייב להתבסס כמה שיותר על קישורים חיוביים לסביבה, בניית פוקוס חזק אליכם ולהימנע או להפחית משמעותית שימוש בתיקונים (כל אחד בוחר בדרך שמתאימה לו).
מצד שני,
הרבה בעלי כלבים שניסו אילוף חיובי הרימו ידיים.
ולמה זה קורה? כי השוק מלא במאלפים שמשתמשים בחטיפים ככלי להסחת דעת ולשוחד במקום ככלי עיקרי לחיזוק התנהגויות, בניית פוקוס אליכם, שיפור הויסות ואיפוק ועוד.
אם הכלב שלכם בסטרס גבוה, משתולל ונובח, ולדחוף לו חטיף לפה לא מרגיע אותו זה לא כי שיטות מבוססות חיזוקים לא עובדות. זה בגלל שזה פשוט לא טיפול התנהגותי.
תובנה: ודאו שמאלף בשיטות מבוססות חיזוקים שם דגש מספיק גדול על דיוק באימון הכלב, דיוק שלכם, בניית התנהגויות ברורות ולא מסמך רק על הימנעות מטריגרים ולדחוף לכלב אוכל כשהטריגר מופיע.
עוד דבר שחזר על עצמו,
הוא היעדר סינכרון בין בני הבית.
אם הבית מתנהל בכאוס, אם הכלב לא פורק אנרגיה ואין לו שגרה מאזנת במהלך היום, אין אחידות בין בני הבית אז הסטרס שלו מצטבר ועולה.
מתוך התשובות עולות הצדקות רבות לחוסר עקביות, כמו בן או בת זוג שלא מגויסים לתהליך הטיפולי או קושי למצוא סביבה סטרילית נטולת גירויים לאימון.
אי אפשר לייצר כלב רגוע בסביבה שאינה עקבית. הכלב קורא את הדינמיקה בבית, ואם אין חזית אחידה ושגרה מאזנת בתוך המשפחה, שום טכניקת אילוף נקודתית בגינה הציבורית לא תחזיק מעמד במבחן המציאות.
תובנה: שום אילוף של שעה בשבוע (במקרה הטוב) לא יחזיק מעמד בלי תרגול יומיומי שלכם, שום אילוף, גם לא המאלף הכי טוב בעולם בעיניכם (גם אם זה אני…). אתם חייבים להתגייס כמשפחה לאילוף או שיהיה מטפל עיקרי לכלב שלוקח עליו את האילוף ושאר בני המשפחה לא מפריעים.
ויש גם תובנה משמעותית על תחום האילוף..
כשאתם מחליטים לפנות לאיש מקצוע כדי לטפל בכלב שסובל מריאקטיביות, תוקפנות או חרדה, אתם מגיעים בנקודה הכי שבירה ורגישה שלכם.
אתם עייפים, מתוסכלים, ומחפשים גלגל הצלה. מישהו שייקח את המושכות, יבין את הכאב שלכם ויגיד לכם שיהיה בסדר.
אבל התשובות שכתבתם בסקר חשפו מציאות עגומה מאוד על מה שקורה היום בתחום שלנו.
במקום לקבל רשת ביטחון ותמיכה, הרבה מכם שיתפו שפשוט מצאתם את עצמכם בתוך שדה קרב של אגו.
קראתי את המילים שלכם, ונדהמתי לראות כמה פעמים חזרו משפטים שמתארים מאלפים שמקובעים על פתרון אחד, שלא מאפשרים שום דיאלוג פורה, ובאים בגישה מתנשאת שפשוט גורמת לכם להרגיש קטנים ולא מבינים.
וכאן מגיעה האמת הכי כואבת על התעשייה שלנו,
מה קורה כשהשיטה של המאלף לא עובדת? מה קורה כשהכלב שלכם עדיין בסטרס והכלים של המאלף פשוט נגמרים?
במקום לעצור, לחשב מסלול מחדש, או להודות בכנות שהגישה הזו לא מתאימה לכלב שלכם, הרבה יותר קל להפנות את האצבע המאשימה אליכם. קראתי שוב ושוב עדויות כואבות על מאלפים שמאשימים את הבעלים בכישלון התהליך, ועל גישות שמדכאות אתכם ומשאירות אתכם מיואשים, מלאי רגשות אשם וחסרי אונים.
בואו נשים את זה על השולחן. זו לא מקצוענות, זו הגנה על האגו.
כשמאלף מנסה לדחוף בכוח את אותה תבנית אילוף לכל הכלבים, ובסוף מאשים את הבעלים כשזה לא מצליח, הוא שוכח את התפקיד הכי בסיסי שלו.
מטפל התנהגותי אמיתי לא שופט אתכם, לא מתנשא עליכם ובטח שלא מאשים אתכם.
התפקיד שלנו הוא להקשיב לכם באמת, לתפור את הדרך המדויקת למידות של הכלב שלכם ולחיים שלכם, ולהיות העוגן הבטוח שלכם בדיוק כמו שאנחנו מלמדים אתכם להיות העוגן הבטוח עבור הכלב שלכם.
אני לוקח אחריות מלאה על מה שכתוב כאן ולא מתנער ממנה וחושב שאני לא כזה. להיפך, לקחתי לתשומת ליבי את מה שכתבתם באומץ ובכנות ועשיתי שינויים משמעותיים בעבודה שלי בעקבות זאת.
לסיום,
היה לי חשוב לכתוב את הדברים האלה כמו שהם, בלי פילטרים. אני יודע שהיה לכם לא פשוט לקרוא, אבל ברגע שמבינים מאיפה הקושי נובע, קל יותר למצוא את הפתרון.
מעניין אותי מאוד לשמוע, מה אתם חושבים על הדברים?
איזה מהסעיפים או התובנות פגש אתכם בנקודה הכי רגישה? – איפה אתם מרגישים שהייתם רוצים לעשות שינוי?
שיהיה סוף שבוע רגוע ושקט,
באהבה, גיא תיכון.
