לפני 3 שבועות פגשתי כלב יפיפה ומהמם, אחד היפים שראיתי, שהתפרצה אצלו חרדה בחודשים האחרונים.
המילה "התפרצה" אינה מדוייקת אבל כך זה הרגיש לזוג שמגדל אותו.
לא מדובר על מקרה שהכלב לא אולף או טופל או שהזניחו את הגידול שלו, בדיוק להיפך, מדובר על כלב שהייתה השקעה גבוהה מאוד באילוף והחינוך שלו.
ולמרות זאת, החרדה "התפרצה".
ברמה כזאת, שהוא נשך מספר אנשים בטווח זמן מאוד קצר, במזל, לא נשיכות רציניות.
אז איך קורה שדווקא בבית שכן מאוד השקיע ומאוד מושקע בכלב?
האמת, שהסיפור של הכלב הזה הוא מראה לסיפור של המון כלבים ואני רוצה דרכו לשקף עבורכם בעיה מאוד רצינית שאני מזהה בתחום האילוף ולכן חרטתי על דגלי ללמד בעלי כלבים קודם כל, להבין את הכלב שלהם לפני שהם מאלפים אותו.
חשוב לי לציין, שאני מאוד מעריך את ההשקעה של הבית בכלב עד להיום, למרות שהחרדה התפרצה. הם סה"כ עשו את הדבר הנכון, לקחו עזרה מקצועית ועשו מה שאמרו להם וזה ראוי להערכה.
נתחיל מניתוח האופי הכללי של הכלב:
כלב גדול וחזק מאוד, רגיש, תמיד היה רגיש לרעשים או אנשים או כלבים אבל על אש נמוכה, מצטיין בתרגילי משמעת בסיסית, מאוד דרוך כלפי הסביבה ויכול להיכנס לעוררות גבוהה בעקבות אירוע מלחיץ.
סה"כ הוא כלב טוב, נאמן שמאוד אוהב את הבית שלו וגם היה מאוד מרצה בתקופת הגורות וההתבגרות, וזה פרט משמעותי להמשך הסיפור.
הזוג שמגדל אותו מאוד השקיע בו ונעזר באנשי מקצוע כדי לאלף אותו למשמעת בסיסית ובזה הם מאוד הצליחו.
אבל פה גם הבעיה…
בהדרכה שהם קיבלו לימדו אותם בעיקר לאלף למשמעת בסיסית, להיות "האלפא" של הכלב ולשלוט בכל התנהגות שלו, בעיקר בטיולים. החדירו להם חזק חזק, שהם חייבים לשלוט ולהוביל מתוקף תיאוריית הלהקה.
אם השתתפתם בהדרכה החינמית שלי, "האבולוציה של בעיות התנהגות" (קישור דרך החינמיים למטה) אתם כבר יודעים שתיאוריית הלהקה היא מיתוס שגוי, כלבים אינם חיות להקה כמו זאבים (הם חיות חברתיות ויש הבדל עצום) וכל התיאוריות הללו נשענו על מחקרים שגויים וגרמו להמון מאלפים להעביר ידע שגוי לבעלי כלבים.
בגלל ההתמקדות המוזגמת (בעיניי) בתיאוריות מיושנות לא לימדו אותם את החלק הכי חשוב בגידול כלב, במיוחד כלב רגיש, שדרוך כלפי הסביבה כל הזמן, כולל אנשים (למרות שהוא מתנהג בחברותיות) –
לזהות את המצב הרגשי של הכלב, את רמות העוררות שלו ולהתייחס אליהן בצורה הנכונה דרך עבודה על ויסות, איפוק והתניות נגד (קישור חיובי למשהו לא נעים).
לימדו אותם את ההיפך – להתעלם מהדריכות של הכלב ומסימני חרדה מובהקים בשלבי התפתחות מוקדמים בטענות שונות מגוונות.
מה קורה כאשר מתעלמים מחרדה אצל כלב שהוא גם ככה מאוד מרצה ועושה כל מה שאומרים לו? – היא לא נעלמת כמו התנהגות לא רצויה, היא רק גדלה ומתעצמת בפנים.
חרדה היא רגש מאוד עוצמתי וחזק שמנהל את כל ההתנהגות של הכלב מבפנים ומונע ממנו להרגיש בטוח, חופשי ונינוח בעולם.
אני אתן דוגמה להתעלמות מהחרדה שהם קיבלו בהדרכה.
במידה והכלב היה רואה משהו שהפחיד אותו ברחוב (אדם, כלב נובח וכו') נאמר להם להכניס אותו לרגלי ואם הוא מתרחק מהם לתקן אותו ולהחזיר לרגלי.
אומנם הכלב נצמד אליהם אבל המשיך לפחד ובגלל שגם היו תיקונים מול מה שהפחיד אותו הוא למד שהופעה של משהו מפחיד מעלה את הסיכוי לענישה לא נעימה.
כלומר, לא רק שהוא פחד מהטריגר, הוא גם למד לפחד מהתגובה של מי שהלך איתו.
פחד לא מטופל יכול להפוך לתגובת פאניקה.
הפאניקה שלו מתבטאת כרגע ברצון שלו לחזור הבייתה מטיול קצר או לא לצאת בכלל לטיול.
שלא תבינו לא נכון,
אילוף למשמעת בסיסית זה אחלה, יש לו יתרונות רבים אם נעשה נכון, בסבלנות ובעיקר על בסיס המוטיבציה של הכלב.
אילוף למשמעת לא יכול לבוא על חשבון זיהוי המצב הרגשי של הכלב (כועס, מפחד, בפאניקה, שמח וכדו'), זיהוי רמות עוררות רגשית ועבודה על ויסות רגשי ואיפוק.
אפשר להשתמש באימוני משמעת לשפר ויסות רגשי (רגולציה) ואיפוק אבל בתנאי שהכלב מבצע ברמה גבוהה את ההתנהגויות שלימדתם אותו, ללא תיקונים וענישה (מחשש שיקשר את הענישה לטריגר).
אימוני משמעת בסיסית (שב, ארצה, הישאר, עזוב וכדו') לא דומים לאימונים לויסות רגשי מול טריגרים שמפחידים את הכלב ומכניסים אותו לדריכות ותחושה של איום קיומי.
טריגרים מפעילים אצל הכלב את תגובת "הילחם או ברח" שמשמעת בסיסית לא מסוגלת לכבות בצורה אפקטיבית מספיק. לעומתה, תרגילי התניית נגד, שכוללים בעיקר קישור משהו מפחיד לחוויה בטוחה ונעימה, כן יכולים לכבות פחד בטווח הארוך.
ואם הכלב נכנס לתגובת "הילחם או ברח" ומנסה לברוח מהסיטואציה ואני מתקן אותו שיחזור אליי אני רק מוסיף עוד "שמן" למדורת הלחץ. אני לא מפחית אותו.
ואם מישהו אומר לכם, שאם אתם תהיו רגועים ובטוחים אז הכלב ירגיש את זה מכם וירגיש בטוח, פשוט לא מבין מדעי ההתנהגות ויש לו בליינד ספוט רציני מאוד ויגרום לכלב שלכם להמון עוול.
(לציין שיש מקרים שזה יעבוד, אבל רק אם לכלב יש יכולת ויסות טובה מאוד, לא כאשר הוא בפאניקה).
וזה מחזיר אותי להמון מקרים שאנחנו מגיעים אליהם, בהם לימדו בעלי כלבים להתעלם מהמצב הרגשי של הכלב במקרה הטוב או להעניש אותו על תגובות שנובעות מחרדה במקרה הרע (שאינה נשלטת! זוהי תגובה לא רצונית של הכלב!),
ואז מגיע שלב בחיי הכלב שהוא אומר – "דיי, לא יכול יותר להחזיק את החרדה בפנים",
והתוקפנות מתחילה לצאת.
החרדה עדיין שם, רק המופע שלה שינה צורה.
הוא ניסה להימנע עד לאותו רגע, אבל אולי תיקנו אותו ולא איפשרו לו לקבל יותר מרחק מהגורם המאיים, או הכריחו אותו להתקרב לגורם המאיים ואז הוא למד משהו קריטי מאוד –
הימנעות ממה שמפחיד אותי ("תגובת ברח") לא עובדת…
מה נשאר לו? – בדיוק, תגובת "הילחם".
וזו אחת הסיבות שכלבים חרדתיים הופכים לתוקפניים/ריאקטביים עם הזמן למרות שהם מאוד מאולפים.
רוב המאלפים יאשימו אתכם הבעלים, שאתם לא אסרטיביים מספיק ודומיננטיים מספיק והכלב לא רואה בכם מנהיגים שלו וסביר שימליצו להחמיר ענישה (לעבור לקולר חשמלי וכו').
הם לרגע לא יסתכלו על עצמם וישאלו – "האם מה שאני לימדתי אותם גרם לבעיה הזו?"
לפני 13 שנים, אני שאלתי את עצמי את השאלה הקשה הזו והיא הובילה אותי לעשות שינוי דרמתי בצורה שאני עובד ומאמן כלבים, כי הבנתי, שהתשובה לשאלה הזו היא –
"וואלה, לפעמים כן, לפעמים הכלב נדפק מהתיקונים והענישה היומיומית".
המסר שלי אליכם הוא –
אנחנו לא יכולים שלא ללמוד על העולם הרגשי של הכלבים שלנו והכי גרוע, להתעלם ממנו, כאילו אינו שם או כאילו הכלב הוא שלוחה שלנו ואם אנחנו רגועים הוא יהיה רגוע, זו יהירות וחוסר הבנה בסיסי בהתנהגות יונקים.
לכלב יש מערכת עצבים משלו, חוויות משלו, רצונות משלו, פחדים משלו – שלא קשורים אלינו בהכרח.
לפני הכל, אנחנו צריכים להבין מה עובר על הכלב שלנו, איך הוא חושב, מה מניע אותו, מה מפחיד אותו, מהי המוטיבציה שלו, מה חשוב לו, מה מגעיל אותו, מהי שפת הגוף שלו ומתוך ההבנה המעמיקה הזו אפשר לעבוד איתו על כל דבר אחר.
ככל שנכיר את הכלב שלנו לעומק הוא יסמוך עלינו יותר ומהמקום הזה יהיה לנו הרבה הרבה יותר קל לאלף אותו.
לא סתם יצרתי קורס שלם אך ורק להבנת השפה הכלבית (כאן <—) והעולם הרגשי של כלבים.
אני באמת לא מצליח להבין מאלפים שמתעלמים לחלוטין מהעולם הרגשי של כלבים ומתייחסים אל הכלב כאם ייצור שכל רצונו הוא להיות בשליטה עלינו.
מקווה שהצלחתי לפתוח לכם זווית ראיה חדשה על הכלב שלכם.
מוזמנים לכתוב לי בטופס למטה מה עלה בכם בעקבות הקריאה.
באהבה גדולה,
גיא תיכון.
