נפגשנו ברחוב, רחוק מהבית שלהם,
כי הכלב הכי לחוץ, תוקפני ומסוכן בסביבה של הבית ולא רצינו שהוא "ישרוף" אותי.
אני תמיד מבקש להיפגש בחוץ, אבל הזוג ביקש שנתרחק מהבית ובראייה אחורה, להחלטה הזו היה משקל כבד מאוד על הצלחת המפגש.
קוראים לו ליאו והוא נשך מספר אנשים עד היום, ולכן הוא נמצא עם זמם בקרבת אנשים ולמרות שהוא פגש אותי פעמיים, טרם התקרב אליי.
זה חריג שאני לא מאפשר לכלב להתקרב אליי במפגש השני.
הסיבה –
ליאו תוקף ללא התראה.
רגע אחד הוא "נראה רגוע"
ושניה אחרי מתנפל ללא סימנים ברורים.
למה זה קורה?
לפני הכל, ליאו כלב רגיש מאוד, שמפחד מאנשים וכלבים ובאופן כללי חרדתי.
כל העולם כמעט מפחיד אותו ולכן הוא בדריכות כלפי הכל.
שנית, ליאו טריטוריאלי וזו תמיד בעיה שחשוב לזהות בגיל מוקדם ככל שאפשר וללמד את הכלב מתי שומרים ומתי לא.
שלישית, ליאו עבר אילוף מבוסס ענישה בלבד דיי אגרסיבי, לא מקצועי שמתעלם לחלוטין מהמצב הרגשי שלו לאורך כל האילוף.
בכל פעם שרק הראה כוונה לתקוף הוא קיבל תיקון חזק ואפס ניתוב להתנהגות להתנהגות אחרת.
(ואני לא מחשיב חיזוק על התנהגויות בסיסיות כיעיל בטיפול התנהגותי).
לכל אורך התהליך לא היה קישור טהור בין אנשים לחוויה חיובית.
כל האילוף התבסס על הרעיון – "אם תתקוף אנשים יכאב לך ויהיה לך לא נעים".
שילוב של רגישות גבוהה, פחד מאנשים, טריטוריאליות ותיקונים במשך תקופה ארוכה על תוקפנות לאנשים יוביל למצב,
שכלב יתקוף ללא אזהרה.
זה המצב הכי מסוכן שאפשר להגיע אליו בעקבות שימוש בענישה.
ואפשר להשתמש בענישה אחרת, בצורה אחראית ומתונה ולא לבסס עליה את כל האילוף.
לרגע שלא תחשבו שיש לי ביקורת כלפי הבעלים, ממש לא. הם פעלו כמו שרבים אחרים פועלים במצב של תוקפנות, כי לא מכירים מספיק את גישת הפורס פרי או שיש אופציות אחרות.
לכן אני כותב לכם שוב ושוב על מקרים כאלה.
אז איך הגענו למצב שליאו מקבל אותי בבית, יחסית ברוגע, אחרי שלא קיבל אף אחד אחר תקופה מאוד ארוכה?
אז הצעד הראשון היה להיפגש רחוק מהבית מבלי לתרגל משהו מיוחד, רק לאפשר לליאו להתרגל לנוכחות שלי ולאפשר לו לחוות ביטחון ורוגע יחד איתי.
קרדיט גדול לזוג שחשב על פגישה מרוחקת מהבית.
הצעד השני, היה לטייל ביחד בשכונה ולקשר אותי לחטיפים. מבחינתי, שליאו יראה אותי כמו נקניקיה אחת גדולה בשלב הזה.
בזמן הזה גם עבדנו מול עוברי אורח וקישרנו גם אותם לחטיפים.
הצעד השלישי, היה להתקרב בהדרגתיות לבית, בקצב של ליאו.
עצרנו כאשר ביקש לעצור. נכנסנו לחצרות בניינים להפסקות בטיול.
בשלב הזה ליאו הפסיק לקחת אוכל ולכן היינו חייבים להיזהר מאוד שלא לעבור את סף התגובה שלו וזה מה שעשינו.
למען האמת, הטיול היה כ"כ מוצלח, שבזכותו הם חוו ירידה מורגשת מאוד בהתפרצויות שלו על אנשים בטיולים.
אפס ענישה.
אפס אביזרי אילוף מכאיבים.
נטו קישורים חיוביים לטריגרים וניתוב המצב הרגשי של ליאו לאורך כל הטיול.
כאשר בעבר, הנחו אותם ללכת לרחוב הומה אדם, לעמוד במקום, לחכות שליאו יתפרץ ואז לתקן אותו עם הדוקרנים.
מצטער, זה לא טיפול התנהגותי.
זה כלום. זה לא אילוף.
זו בריונות מצד המאלף על כלב חסר ישע.
המזל, שהם נחשפו לגישה שלי והחליטו להפסיק עם התיקונים.
התחילו טיפול תרופתי לחרדה שלו ואז החליטו לפנות אליי.
אני מוקיר ומעריך אותם על האומץ לשנות כיוון ב-180 מעלות, מאוד לא מובן מאליו במצב כזה.
הרבה אנשים מוסרים את הכלב בטענה – "עשינו הכל".
עכשיו נשאר לנו לעבוד, לתרגל, לתת לתרופות לעבוד ולהאמין.
לא את הכל יהיה אפשר לתקן כבר…
זו עוד בעיה עם ענישה, יהיו לה תופעות לוואי לכל החיים.
אבל אנחנו אופטימיים ו- All In בתהליך.
באהבה,
גיא.
