אתם לא מצליחים להגיע לתוצאות באילוף בגלל סיבה שאתם לא מודעים לה ואם כן, אתם מתחמקים ממנה.
בעלי כלבי מתקשים להציב גבולות ברורים לכלבים שלהם ומתנהגים אליהם כאילו הם עשויים מסוכר וכל צעקה או נעיצת מבט שלהם או טיפה של טון אסרטיבי יפגע בהם והם לא ירצו לדבר איתנו יותר.
יש לבעיה הזו מספר סיבות עיקריות שתיכף אכנס אליהן לעומק.
הטריגר לניוזלטר הזה הוא שיחה מאתמול עם לקוחה ותיקה יחסית (נקרא לה הילה), שעדיין סובלת מבעיה מול הכלבה שלה, שבמובן מסויים, מחמירה למרות שהיא עובדת איתה.
אבל זה לא קורה רק אצלה, אני מנהל את השיחה הזאת באופן קבוע עם הלקוחות שלי סביב בעיות מגוונות.
הבעיה במקרה של הילה היא – נביחות על הדלת.
(אצל אנשים אחרים הבעיה יכולה להיות לחטוף אוכל מהשולחן מול הפנים שלנו, לעלות על הספה או המיטה בצורה מתריסה למרות שאנחנו לא מרשים וכדו').
כאשר הילה בבית, הכלבה נובחת המון.
כאשר הבן זוג איתה בבית או לבד עם הכלבה היא לא נובחת בכלל, שקטה.
ולפני שאתם קופצים!
הבחור לא מאיים על הכלבה, לא מלחיץ אותה והיא לא מפחדת ממנו.
אז מה ההבדל ביניהם? – למה הכלבה משגעת את הילה ואותו לא? – נגיע לזה.
קצת רקע לפני.
מדובר על כלבה מאוד מאוד אנרגטית, היפר אקטיבית במצבים מסויימים, מתקשה להירגע לבד, מתקשה לווסת את עצמה, מושכת בטיולים, מה שהוביל לריאקטיביות על כלבים וריאקטיביות על אנשים מסויימים (למרות שאוהבת כלבים ואנשים אחרים), אכילה מהרצפה ו………נכון, נביחות על הדלת.
בתהליך עבדנו על הבעיות הללו בצורה מתודית ומסודרת והיום היא בקושי ריאקטיבית בטיולים, קל יותר לטייל איתה, מושכת הרבה פחות ויחסית לכלבה שמאוד מתקשה בסביבה עירונית הם עשו עבודה מדהימה.
נתקענו עם הנביחות בדלת – אבל רק עם הילה.
התרגילים שהם קיבלו לא עובדים עם הילה.
לפעמים אפילו בלי הפסקה וזה מטרד רציני.
מאחר ולמדתי להכיר את הילה ואת הכלבה הבנתי שצריך להביא מימד של קשיחות לקשר ביניהן.
כל עוד היא נעשית בצורה מכבדת ולא אלימה ומוכוונת מטרה ספציפית היא תהיה יעילה בכל המובנים.
ופה אנשים שפונים למאלפי פורס פרי (מאלפים חיוביים) נופלים.
הם חושבים שאסור להם להיות אסרטיביים ולדרוש גבולות מהכלב ורובם בגלל לא יודעים איך להציב גבולות לכלב בלי ענישה או תיקונים או לצעוק עליו.
החלק השני, חושב שאסרטיביות = אגרסיביות.
וזו טעות קריטית!
אסרטיביות היא צורת תקשורת המבהירה את הרצונות והגבולות שלנו ללא פגיעה מכוונת (פיזית, נפשית מילולית) בצד השני.
לדוגמה:
הכלב מסתכל על השולחן בסלון וזומם לקחת מעליו חתיכת עוף מהצלחת שלי:
אסרטיביות תהיה, לשים יד על הצלחת שלי, להסתכל עליו ולומר לו לשכב, לשבת, לעזוב או ללכת למקום ולוודא שהוא עושה.
ההנחיה נאמרת בטון חד, ברור עם אנרגיה רגועה ומלאת כוונה.
אגרסיביות תהיה, לקום מיד אל הכלב בצורה מאיימת, לעמוד מכופפים מעליו ולצעוק עליו שילך למקום ואם הוא לא הולך אפילו לדחוק אותו עם הגוף לשם ולהביא אנרגיה של כעס ואיום.
יש מאלפים, שינחו אתכם לחכות שהכלב יעשה טעות כדי להיכנס בו במקרה הרע או לתקן ולנזוף במקרה הפחות רע.
לא אשקר, על רוב הכלבים השיטה הזו תעבוד אבל על הרבה מהם היא תשפיע לרעה על הקשר וזה יתבטא במקומות אחרים לחלוטין.
למשל, כאשר אותו אדם יקרא לכלב לחזור אליו בפארק אבל הקשר ביניהם רעוע, אז הכלב מהסס ושוקל ולא תמיד בא.
אני לא יודע מה אתכם, רוב בעלי הכלבים שאני פוגש הם יותר שחור או לבן מאשר אפור.
או שהם רכים עם הכלב או שהם מגיעים לקצה שלהם ופורקים עליו תסכול.
הם נמנעים מלהיות אפורים, כלומר, להיות אסרטיביים, מחשש שהם יפגעו בקשר עם הכלב.
אצל אנשים כאלה אנחנו נראה אחת משתי תוצאות:
1. הם תמיד יגיעו לקצה בסוף – וזה הכי גרוע, כי הם הופכים לבלתי צפויים עבור הכלב, מה שהורס את הקשר עוד יותר, הם ממש מיסטר ג'קל ומיסטר הייד עבורו.
2. הם מוותרים על עצמם ואיכות החיים שלהם נפגעת מאוד.
אם אתם עוקבים אחריי תקופה אתם מכירים את הדרך שעברתי עם לולי בשנה וחצי מאז שהיא הגיעה אליי.
גם לולי נבחה המון ומעבר לעבודה ההתנהגותית על הנביחות, כמו שאני מלמד בקורס "סתום כבר" (בקרוב מחזור נוסף!), הכנסתי המון אסרטיביות וגבולות בשל הנביחות הפרועות שלה.
כי ידעתי, שאם אני אהיה רך מידיי אני אהיה זה שיפגע בסוף ואני אהיה זה שיגיע לקצה גבול יכולת ההכלה שלו ואז היא תיפגע מחוסר הסבלנות שלי.
נחזור למקרה של הילה.
מה בנהזוג של הילה עושה שונה?
הוא פשוט מביא אנרגיה אחרת לחלל החדר והכלבה מרגישה את זה וגם, הוא מביא אסרטיביות מולה. מציב גבולות ברורים ועקביים.
הילה, מביאה אנרגיה של חמלה, קצת רחמים וויתור עצמי והכלבה מרגישה את זה וקצת מנצלת את המצב לטובתה.
לא כי הכלבה רעה ועושה דווקא, אלא, כי היא רוצה לנבוח והבינה שעם הילה זה אפשרי.
וכאשר הילה מנסה להתנגד לנביחות כמו שלימדתי אותה, הכלבה אפילו נושכת אותה נשיכות קטנות ומציקות, מתנגדת לה, אפילו קצת מתבריינת עליה.
הרבה מזה, קשור לאנרגיה ולכוונה שאיתה הילה מתמודדת עם הכלבה.
יש לנו יופי של השוואה לבנהזוג שלה, שעושה את אותו הדבר ומצליח מאוד.
בנהזוג מביא כוונה של ברורה ויציבה והילה מביאה כוונה של וויתור.
ואגב, מה שקורה בבית לא בהכרח קורה בטיולים.
הכלבה מאוד קשובה לשניהם.
לקרוא את השיפור בחוץ רק מבהיר לי, שבעיית הנביחות בבית היא לא התנהגותית בלבד, אלא קשורה יותר להוויה השונה של כל אחד מבני הזוג.
זו המהות של גישה הוליסטית, להסתכל על התמונה המלאה ולהביא פתרונות מכיוונים שונים אחרי שווידאנו שאנחנו עובדים נכון עם הכלב ועושים מה שצריך ברמה ההתנהגותית.
עכשיו תורכם,
האם אתם מזדהים עם מה שכתבתי? – עם הסיטואציה הזו? – מרגישים שאתם מוותרים לכלב ובכך מוותרים על עצמיכם?
אפשר לענות לי במייל חוזר, אני קורא הכל.
למען האמת, ישנם 3 פרקים בנושא הזה בפודקאסט: (תלחצו על הקישור שמעניין אתכם).
1. הצבת גבולות בגישת הפורס פרי.
2. איזה בנאדם הכלב שלך פוגש? – עם האחת והיחידה נטאלי בן דויד אלנתן.
3. "הכלב שלי הוא אני" – איך ליישם בפועל את הפרק עם נטאלי.
אלו פרקים מאוד מיוחדים וחזקים ונוגעים במקומות רוחניים שתופסים לכל מערכת יחסים, בין בני זוג, בין הורה לילד, מעסיק ועובד ועוד.
אני מאמין שאחד מהם רלוונטי עבורכם מאוד ויסייע לכם לעמוד מול הכלב בצורה חזקה וציבה יותר.
באהבה גדולה,
גיא תיכון.
