"אני חייב להודות, שבזמן האחרון אני מונע ממנה אהבה ממני ואני מרגיש שזה עוזר", הוא אמר לי בסוף השיעור וגרם לי לפתוח עיניים גדולות.
"איך אתה רואה שזה עוזר? – הרי היא עדיין מתפרצת ברחוב על כלבים", שאלתי מתוך סקרנות אמיתית.
אני יודע מאיפה המחשבה הזו מגיעה, במיוחד אצל גברים, במיוחד ילדי שנות ה-80 ומטה. תקופה שבה, אם היינו מתנהגים "לא יפה" היו שולחים אותנו לחדר ומנועים מאיתנו תשומת לב, עזרה רגשית והיינו צריכים "לחשוב על מה שעשינו".
במידה מסוימת, ילד קטן שעדיין לא למד לעבד את הרגשות שלו וזקוק להורה מנוסה ואחראי שיעזור לו דומה לכלב, שאין לו מושג בכלל שמתקיים עונש רגשי.
הוא רק חווה ריחוק שאין לו חוקים ברורים, כללים שאפשר להבין ולפעול לפיהם.
"אני לא רואה הבדל בהתנהגות שלה בטיולים, זה יותר תחושה", הוא ענה לי.
באותו רגע, אני יודע שמה שהוא אומר ומכוון אליו זו התנהגות חיקוי של ההורים שלו, אבל זה לא משנה באמת לשיחה בינינו.
למען האמת, הרבה גברים מתנהגים ככה כלפי הכלבים שלהם (וגם כלפי אחרים) גם אם הם לא אומרים או מודעים לכך, או מאיפה ההחלטה שלהם למנוע אהבה מגיעה.
במקום לשפוט אותו על החלטה שאין לה שום אפקט טיפולי יעיל מול הכלבה שלו, החלטתי שקודם כל אבין אותו ומאיפה הוא מגיע.
הפגישה הנוכחית שלנו, נגעה בקושי שלו לעצור את ההתפרצויות שלה ברחוב, בעוד שבת הזוג שלו מצליחה לטייל איתה כמעט ללא התפרצויות (שיפור עצום מתחילת התהליך).
האמת, שגם הוא חווה שיפור גדול מאוד, בהתאם, אבל דווקא איתו יש רגרסיה נוראית שחפרנו לעומק לעומק מאיפה היא מגיעה.
אפשר להבין את התסכול שלו ואת הייאוש. רגע אחד שיפור גדול, רגע אחר רגרסיה נוראית ותחושת חוסר אונים בטיולים, כי הכלבה לא מקשיבה ו"לא סופרת אותו".
כדי להבין יותר לעומק למה בת הזוג שלו חווה שיפור מתמיד והוא חווה רגרסיה צריך לחזור לעבר שלו עם הכלבה.
לפניי, הם עבדו עם מאלף שלימד אותם לאמן אותה באמצעות תיקונים, לפעמים מאוד חזקים וכואבים. הוא, הלקוח, היה הדמות העיקרית שעבדה איתה בעוד בת הזוג משמעותית פחות.
תהליך האילוף היה כרוך בהרבה כעס כלפי הכלבה, וכלבים תופסים כעס כאיום.
כלומר, הכלבה סוחבת איתה הרבה יותר חוויות מפחידות ולא נעימות ממנו מאשר מהבת זוג. קל להבין למה יהיה לה יותר קושי איתו מאשר איתה, נכון?
היא עדיין מגיבה בפחד ממנו במצבים מסויימים למרות שהוא כבר מזמן זנח את השיטות שלמד.
נוסף על זה, הוא סיפר לי במפגש הראשון בינינו, שיש לו תחושת אשמה עצמית מאוד גבוהה על כל האילוף שהם עברו איתה, שלא רק שלא תרם כלום להתנהגות שלה, אלא פגע בקשר ביניהם והוא לא עצר את זה.
ואם כבר הבנתם מתוך המילים, הכלבה עצמה רגישה, במיוחד למה שמפחיד אותה.
אז יש לנו בעלים רגיש בעצמו, שרגשות של אשמה, כעס ותסכול מתערבבות בתוכו בקשר לכלבה שלו, שהוא מאוד אוהב – אפשר להבין למה הוא יגיע למסקנה שמניעת אהבה מהכלבה יעזור לו.
בין אם כדי לחנך אותה או כדי להתרחק ממה שהוא מרגיש. הרי כל אינטראקציה איתה, תביא להצפה מחודשת של הרגשות האלו.
אז הענישה הרגשית, היא לא רק לחינוך, היא בעיקר בשביל שהמעניש לא יצטרך להתמודד עם הרגשות שצפים אצלו.
ואתם חשבתם שאילוף זה רק לאמן את הכלב אה? 😉
To make a long story short,
הסברתי לו במילים פשוטות, שהוא צריך לעשות הפוך.
לתת לה אהבה, כי אהבה זה ביטחון, אמון.
ריחוק זה סכנה, מעורר חשדנות וחוסר אמון.
להמשיך לעבוד איתה בטיולים כמו שהראיתי לו בשיעור.
לחזור לבסיס, למה שעבד בתחילת התהליך ולהכיר בעובדה שיש רגרסיה.
לא לקחת אותה ככישלון אישי, להיפך, לנצל אותה ללימוד עצמי ואישי וגם ללימוד על הכלבה.
זה מה שהוא כתב לי השבוע:
"אבל גיא, כל אחד יודע שהכלב מרגיש אותנו."
אתם בטח אומרים וצודקים.
אבל עד היום בעיקר שמעתם מנטרות כמו:
"אל תראה לכלב פחד אחרת תחזק את הפחד שלו".
"תשדר לכלב ביטחון, כדי שהוא יקבל ממך ביטחון".
ועוד דומות לאלה.
אני אומר ובטוח, שהכלב "רואה" אותנו הרבה יותר עמוק ממה שאנחנו מבינים.
וזה לא מפתיע אותי, כי יותר ויותר אנשים רואים בכלבים שלהם "כמו ילדים", ומספקים להם הרבה מעבר לצרכים הבסיסיים, אז זה רק טבעי שהכלב יראה אותנו יותר מ"סתם בעלים".
אני אומר, שהכלבים שלנו רואים הרבה יותר לעומק ואף יותר, הם יכולים במקרים מסויימים, לשקף לנו כלפי חוץ בהתנהגות שלהם את מה שאנחנו מרגישים.
וזה, חברים, לא קל לעיכול.
דרוש אומץ להיות מסוגלים להסתכל פנימה לתוך עצמינו, להסתכל לרגשות שלנו בעיניים ולהבין איך אנחנו משפיעים על הכלב הרבה מעבר לפחד וביטחון.
ואני אוכיח לכם את הנקודה שלי.
במשך חצי השנה הראשונה של לולי אצלי בבית, פחדתי ממש לטייל איתה, שמא יגיח איזה בן אדם משום מקום מבלי שראיתי קודם והיא תתנפל עליו.
האם זה הפריע לי מלשפר את ההתנהגות של לולי…? – לא.
א', כי המשכתי לאמן אותה ללא קשר לאיך אני מרגיש (וזה ינצח כמעט תמיד כל רגש).
ב', עשיתי עבודה עצמית בתקופה שהיא הגיעה, שכלל המון כתיבה, קבלת עזרה אישית ועוד בגלל….שהרגשתי שאני לא מספיק טוב כדי להצליח איתה.
כן, הייתי בתקופה נמוכה מאוד.
בניתי את הביטחון שלי מלמטה מחדש. המשכתי לאמן אותה ללא יום מנוחה אחד, כל טיול, כל מפגש עם אורח – נון סטופ.
ואחרי 8 חודשים, היא ניגשה בפעם הראשונה לכלב ברחוב בשמחה ורוגע.
בשורה התחתונה,
לפעמים, כדי לטפל בבעיה מורכבת עם הכלב, תידרשו לעשות מסע פנימי ואני מאחל לכם את האומץ לעבור אותו, כי הצד השני הרבה יותר סבבה וכיף.
מוזמנים לכתוב לי במייל חוזר איך הרגשתם במהלך הקריאה של הפוסט ושלתף אותי ברגשות שלכם.
אני קורא הכל.
באהבה,
גיא תיכון.
