"את חייבת לבדוק באבחון שאין סימנים לתוקפנות עתידית",
ביקשתי מגלית, המאלפת בצוות שלי, לקראת איבחון שלה עם גור שמראה סימני חשדנות לאנשים כבר בגיל 6 חודשים.
ואז חשבתי שזה יהיה יופי של נושא לכתוב עליו, מאחר ורוב בעלי הכלבים לא מעריכים נכון את רמת החרדה של הגורים שלהם או את רמת החשדנות לזרים ואיך הן יכולות להיות מתרגמות לריאקטיביות/תוקפנות בעתיד.
הרבה מניחים שזו התנהגות גורית שתעבור עם "חשיפה", רק שברוב המקרים מדובר יותר על הצפה מאשר חשיפה הדרגתית.
אם אתם רוצים להרחיב על הנושאים הללו, מוזמנים להאזין לפרקים בפודקאסט על הצפה ("זהירות צונאמי") ועל תהליך החשיפה לגור עירוני (חפשו תחת השם הזה).
הסימנים לתוקפנות עתידית בגורים (בגילאי 2-7 חודשים לרוב) הם:
(כמובן שאני לא נכנס לכל ההתנהגויות וכל הסימנים, אבל אלה העיקריים).
1. התנהגות: חרדה קיצונית.
איך היא תראה:
הגור נבהל מכל רעש קטן, מתקשה לצאת לטיולים, בורח בטיולים מכל בנאדם או כלב שהוא רואה, מטייל עם זנב בין הרגליים כל הזמן, לא ייקח אוכל בכלל בטיולים (או ממש מעט), אולי יתחבא בבית כאשר יגיעו אורחים ולא ירצה להתקרב (אולי גם ינבח עליהם מהמחבוא שלו), יתקוף אתכם כאשר תנסו להוציא לטייל.
חשוב להבין, שחרדה ברמה הזו כניראה לא תיעלם והגור יגדל להיות כלב חרדתי ורגיש מאוד.
המטרה שלנו, היא ללמד אותו מגיל מוקדם ככל שניתן, שיש לו תמיד אפשרות להימנע מסיטואציה שהוא מפחד ממנה, כולל מאנשים, ותמיד לאפשר לו להתרחק ממה שמפחיד אותו.
בנוסף, אנחנו נרצה לעשות עבודה מאוד נרחבת על קישור דברים מפחידים לחוויה בטוחה, זה ייקח זמן, הרבה יותר מכלב ממוצע.
אם לא נעשה את כל אלו, אנחנו מסתכנים בלימוד הגור שאין לו אפשרות להתרחק ממה שמפחיד אותו ונגביר את הרצון שלו להרחיק – כך גור הופך מפחדן לריאקטיבי.
אם אין יכולת ל- Flight אז עוברים ל- Fight.
2. התנהגות: נביחות על זרים משולבות בחתירה למגע.
איך היא תראה:
הגור נובח על כל מי שנכנס הבייתה, מתקשה מאוד להירגע אלא אם עוזרים לו. מגיב בנביחות לכל תנועה של האורח, נמנע ממגע לחלוטין, עוקב עם העיניים אחרי כל תזוזה של האורח, אם מתקרבים אליו או מושיטים לו יד הוא הופך לעצבני יותר ואפילו מאיים בנשיכה (שתגיע בגיל יותר מאוחר).
בטיולים לא חייב להיות חרדתי כמו הגור הראשון, לא חייב לנבוח על אנשים, ברחוב יכול להיות מאופק יותר כלפי אנשים, אלא אם עוצרים מולו וניגשים אליו, יכול להיות דווקא חברותי לאנשים בגינת כלבים.
המטרה שלנו תהיה לחשוף לאנשים בצורה הדרגתית כמו עם הגור הראשון בטיולים וכבר משלב מוקדם מאוד נתחיל לעבוד על טקס כניסת אורחים ממש כמו שנלמד כלב בוגר.
אנחנו חייבים ללמד את הגור להרגיש בטוח עם אנשים בבית על מנת שיקשר אורחים לחוויה בטוחה ורגועה, ובניגוד למה שרובכם מכירים, להביא אורחים שילטפו את הגור "ויראו לו שהכל בסדר" זו אינה חשיפה טובה ותבינו למה לפי ההתנהגות הבאה.
3. התנהגות: הימנעות ממגע.
איך היא תיראה:
גור שלא אוהב מגע, ליטופים וקרבה פיזית, במיוחד אם זה קורה עם בני המשפחה ולא רק עם זרים. גור כזה ירתע מיד שמושטת לכיוונו וילך אחורה או יתחבא. במקרים קשים הגור כבר יתחיל לנשוך באוויר יד שמושטת אליו.
בנוסף, גור שמגיב באיומים (נהמות, חשיפות שיניים, נביחות) כאשר מתקרבים למקום שלו, מתיישבים לידו בספה וא נכנסים למיטה כשהוא שוכב עליה וסיטואציות דומות.
המטרה שלנו תהיה למנוע מאנשים לגעת בגור אלא אם הוא מראה רצון לקרבה ומגע, גם אם זה מבני הבית. גורים כאלה מאוד מפחדים ממגע ותופסים אותו כאיום רציני על חייהם.
גורים שכפו עליהם מגע בגיל צעיר למדו שאין להם ברירה אלא לקבל את המגע, אבל בגלל היותם גורים חסרי יכולת הגנה עצמית הם "נכנעו", אבל הם לא מרגישים בטוחים.
גור כזה יכול בקלות לחזור להיות יותר ריאקטיבי ככל שיתקרב לגיל ההתבגרות, כי אז הוא ירגיש יותר בטוח ביכולת שלו להתגונן (ואז יגידו עליו שהוא דומיננטי…מה שאינו נכון בכלל).
גור שנבהל ומאיים כאשר ניגשים אליו בזמן רביצה זהו דגל אדום רציני לגור שאינו מרגיש בטוח בסביבה שלו. לכעוס עליו, רק יחזק את ההרגשה הזו.
כנ"ל להעניש אותו בתיקונים ברצועה.
גם בנוגע אליהם, אם לא נגרום להם להרגיש בטוחים ב-100% איתנו אנחנו נוכל לצפות לבעיות רציניות יותר בהמשך הדרך.
לעומתם, גור שלמד ליהנות מהמגע או להרגיש איתו בטוח, שלמד להיות בנוח ורגוע כאשר ניגשים אליו ומתיישבים לידו, לא יפתח התנהגות ריאקטיבית/תוקפנית, כי הוא לא מרגיש מאויים יותר.
דווקא בנוגע לסעיף השלישי אני רוצה להתעכב עוד קצת, כי אני נתקל בבעלי כלבים שממש נפגעים מהגור שלהם ולוקחים את ההתנהגות שלו ללב ונותנים לאגו שלהם להשתלט על התגובה שלהם.
חלקם אומרים, "זה הבית שלי, איך הוא מעז לאיים עליי?" – אני יכול להבין, אבל הוא גור, כלב, חסר הבנה שכלית שכזו וזה רק האגו שלכם מדבר ולא הרגש.
הרגש היה אומר, "אוי, הוא עדיין לא מרגיש בטוח איתי, אני צריך לעזור לו".
כל תגובה שלכם, כלפי גור, שמהבסיס שלה הוא עימות שקשור לשליטה – תדעו שזה האגו שלכם לוקח עליכם שליטה.
אם תתנו לאגו שלכם להכתיב איך לגדל את הכלב – אתם תחוו בעיקר עוגמת נפש.
בדיוק כמו שתחוו בגידול ילדים.
בשלושת המקרים שתיארתי כאן, אתם חייבים עזרה מקצועית כמה שיותר מהר וכמה שיותר מקיפה.
אלו לא התנהגויות שיעלמו עם הגיל.
דרוש ידע, ניסיון והבנה מעמיקה של תהליכי חשיפה כדי להצליח להתגבר על בעיות שכאלה, מעט מאוד בעלי כלבים מצליחים לבד ובסוף פונים לאילוף כאשר הגור התבגר או מתגבר ואז ידרש מכם יותר מאמץ והשקעה ליצור שינוי.
אם בדיוק אימצתם גור ויש לכם עניינים דומים למה שתיארתי פנו אלינו בהקדם שנוכל לעזור לכם.
אפשר ליצור קשר מכאן <—
באהבה,
גיא תיכון.
